By שלי אשכולי 21 Mar, 2023
מכתב אחרון ופרידה לקראת האביב אני עוברת פורמט: זהו מכתב אחרון שנשלח כניולזטר בחברת דיוור, המאמרים הבאים יופיעו בקבוצות הווטסאפ השקטות. אם כבר מדברים על מכתב, ובטח על מכתב אחרון לפורמט – זה זמן מצוין לברר: מתי, בעצם, נשלח המכתב הראשון? מה נכתב בו? האם היה מכתב רומנטי או דיווח למלך, האם נכתב על קלף או נחרט באבן? ובכן, ראשון המכתבים בעולם לא נכתב על חומר אלא גובש מאדמה ובוץ (!), וכלל לא הכיל מילים. לא מילות אהבה, לא פקודות אל הצבא, ובעצם – לא היו מילים בכלל! מה, אם כן, היה בו?! המכתבים הראשונים – אם אפשר לכנות כך משהו שלא היה דף ולא היו עליו מילים – שימשו כתעודות משלוח לסחורות שהושטו על גבי הנהר בעולם הקדום. כמות מסוימת של ראשי צאן, שקי חיטה או כדי בירה, הועמסו על גבי סירה קטנה, ותעודה בדבר הכמות המדויקת נשלחה עם משיט הסירה אל הקונה שהמתין במורד הזרם, מעין "קבלה" עתיקה על הסחורות שנרכשו. אלא, שאותיות טרם היו. וגם מספרים התקיימו רק בשפה שבעל פה, כי טרם הומצאה מערכת קווים ועיגולים שתייצג אותם ותקרא – לימים – "סְפָרוֹת". אז כיצד הצליח המוכר לנהל רישום במצב כזה? אסימוני חרס קטנים סימלו – כל אחד בנפרד – מוצר אחר, בהתאם לסימן שנחרט עליהם, ובשלב הראשון כמות הדיסקיות הקטנות שנשלחה ייצגה באופן פיזי את כמות הסחורות. אך מרגע זה עלה חשש, שמא יסלק השליח כד יין אחד או שניים, ובמקביל גם את האבן שמייצגת אותו. כיצד ידע הנמען - שכל מה שנשלח אליו אכן הגיע ליעדו? כדי להימנע ממעילה וגנבות, החלו לערבב את תפזורת האסימונים לתוך גוש של בוץ מגדת הנהר. מרגע שהתייבש – שימש הבוץ מעין מעטפה, ולא היה ניתן לסלק אף דיסקית חרס מתוך העיסה מבלי שהגוש כולו יתפורר. כך יכל הקונה לוודא כי כל הסחורות שהמוכר שלח לו – אכן שרדו את המסע ודבר לא נעלם בדרך. עם הזמן, כדי לדעת כמה אסימונים נצררו במעטפת הבוץ גם מבלי לפתוח אותה, החלו המוכרים להטביע את אותם סמלים עצמם גם במעטפת הבוץ החיצונית. לבסוף הגיע הרגע בו לא נזקקו עוד לחרסים עצמם, הבוץ פינה את מקומו ללוחות חרס, ההחטבעה – למערכת מוסכמת של מילים, ורשימות התפוקה – לניוזלטרים כמו זה שמולך כעת :) כאמור, אנחנו עוברים לווטסאפ, הקישור לקבוצה השקטה – להלן: https://bit.ly/3JT9rOT להתראות בקבוצה! שלי.
By שלי אשכולי 10 Feb, 2023
ט"ו בשבט, שחלף השבוע, הזכיר לי את השימוש שעושים רבים ב"כי האדם עץ השדה" השגור – מבלי לדעת כי הם הופכים את הביטוי על פניו. בכל כתה, עיתון, וכרזת חג מתנוסס המשפט הקצר על ארבע מילותיו, כשהכוונת הכותב היא לבטא דמיון בין בני אדם ועצי שדה, והמשפט – כמובן – מסתיים בנקודה או בסימן קריאה. הידעתם, שבמקור הוא מסתיים בסימן שאלה? ולא רק שיש לו המשך, אלא במקורו – נועד הביטוי להדגיש את המנוגד בין אילנות לאנשים, ולא את הדומה. הפסוק המלא מופיע בספר דברים פרק כ', וההקשר הוא "הוראות פתיחה באש" של הזמן העתיק: במקום לפתוח במלחמה פנים אל פנים, היה מקובל להטיל מצור על עיר אויב, אך גם להטלת מצור מסתבר כי ישנם כללים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים...ּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת!" עד כאן – הוראות ברורות: "יתכן שבמהלך המצור תזדקק לסולם, למקל, לחומר בעירה – אל תחשוב לכרות את העצים סביב העיר הנצורה כי הם אלו שמספקים חיים ומזון". אבל לפסוק יש המשך: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" בקריאה ראשונה, לא ברור מה משמעות הסיומת, זו שלא מצאה את מקומה בשיר המוכר של נתן זך. אולי מפני שרובנו לא שמים לב כי המשפט הוא, למעשה, שאלה, והאינטונציה הנכונה לקריאתו היא בלשון של תמיהה: "האם הוא כמו בן אדם, העץ הזה, שהוא יכול לבוא (=לנוס) מפניך בשעת מצור?!" בעברית בת ימינו, משמעותו היא כזו: אל תעלה בדעתך לכרות את עץ השדה! לא מפני שהוא מספק אוכל, זה הרי ברור מאליו. אלא בגלל שהעץ הוא בדיוק ההפך מבן אדם, ומאזן הכוחות נוטה לרעתו: תושבי העיר יכולים לברוח כשהצבא מתקרב, הנצורים בעיר יכולים לבוא אל מעבר לחומות ולהתגונן מפני התקיפה – אך מה יעשו העצים שבטבע? האם הם כמו בני אדם שיכולים לברוח, האם הם כמו תושבים שיכולים להתחבא? כמובן שלא. לכן, אומר הפסוק, "עזבו, לכרות עץ זה לא 'כוחות': לכם יש גרזן לתקיפה, ואילו להם – אין רגליים לברוח." בפעם הבאה, לקראת פורים, נביא מספר ביטויים שהשפה המודרנית עשתה להם היפוך של ממש! ובינתיים - מה מחכה החודש? קורס חדש, סיור חדש לחלוטין, והרצאה בזום. סופ"ש נעים! שלי.
By שלי אשכולי 06 Dec, 2022
ראשית המתמטיקה החלה במצרים. הרומאים אולי תרמו את הספרות שמעטרות עד היום שעונים עם סטייל עתיק, וארצות ערב את האלגברה וחישובי העומק, אבל החשבון הבסיסי הראשון, הכתוב, מגיע ממצרים. בתחילה נכתבו מספרים באופן ארוך ומסורבל: אם "עשר" סומן על ידי פרסה, "מאה" על ידי נחש, והמספר "אלף" על ידי פרח בודד, הרי שכדי לסמן מספר כמו 4535 נדרשה שורה ארוכה שכללה ארבעה פרחים, חמישה נחשים, שלוש פרסות סוס ועוד חמישה קווים בודדים. המלומדים שהיו אמונים על חישובי התבואה, הכנסות ממסים, וספירת היבולים – עשו זאת בשיטה שהצריכה ריכוז רב ויכולת חשבונאית גבוהה במיוחד. עד היום מכונה השבר ה"פשוט" (חצי, שליש, רבע...) בשם "שבר מצרי", על שמה של האומה הראשונה שפיתחה את הדרך לכתוב אותו. אבל... איך כותבים במצרית "הרבה"? לפני כמה שבועות התבקשתי להרצות במכון אבשלום בנושא חיי היום יום בתנך. בין השאר התעמקתי באופן החשיבה בעולם הקדום, וגיליתי כיצד נהגו לומר ולסמן אינסוף בארץ הנילוס. מה שבשפתנו כיום יקרא בחיוך - "מלאנת'לפים". ואיך מציירים "מלא מלא"? - על סוליית סנדליו של תות ענח' אמון צויירו קשתות מלחמה, על מנת לסמל את ניצחון המלך על אויביו. מספר הקשתות שצויירו – תשע. ומדוע תשע? ההנחה היא, שעם כל הידע החישובי, עדיין תפיסת העולם הקדומה שימרה את החלוקה הבסיסית של "אחד-שניים-הרבה". כלומר, המספר הראשון שמייצג רבים (ולא יחיד או זוג) הוא שלוש. במילים אחרות, כדי להעביר מסר של הרבה, די לנקוב בספרה שלוש. ואם רוצים לומר "הרבה הרבה"? – או אז, יוסיף הדובר "הרבה" נוסף על ה"הרבה" הראשון. ואם רוצים לתאר כמות גדולה אף מזה? ממש המון? – אם כך אין מנוס מלומר "אז היו שם...אה... הרבה פעמים הרבה!" בתרגום כמותי, הדרך לצייר את המקבילה המילולית של אותו "הרבה הרבה", תהיה שלוש פעמים שלוש. או בקצרה – תשע. לכן, תשע קשתות צויירו על סנדליו של תות ענח-אמון. האם ניצח את אויביו או לא? אולי נדבר על כך בפעם הבאה. בינתיים אני כאן להציע "הרבה הרבה" טיולים בירושלים - לינקים בתחתית המייל: סיורי חג מולד האהובים חוזרים (בסיורי הערב אין כניסה לכנסיות למקפידים), וכן סיורי מזרח העיר. בחודש הבא נתחדש עם סיורי פריחה להתראות בקרוב, שלי.
By שלי אשכולי 03 Nov, 2022
רגע אחרי הבחירות יגיע החורף, ואיתו יחזרו הפוך, הגשם, וספלי התה. אבל בעוד שאנחנו נתכרבל עם כוס תה בשביל הכיף, בעולם העתיק השתמשו בתיונים למטרה שונה לחלוטין: יין, מאז ומעולם, תיפקד על כל רצף החיים. מצד אחד סיפק עונג קולינרי וכיכב במשתאות כסמל לקלות ראש, ומאידך – שימש מתווך אל עולם האלים: מהמיתוס השומרי העתיק על האלה גשתיננה – שפירוש שמה הוא "הגפן האלוהית" – ועד לטקסים בני זמננו שהיין עודנו ממלא בהם תפקיד מרכזי. אבל ליין בעולם העתיק היה תפקיד חשוב נוסף: נקיון! בורות המים היו מקור החיים, וכל מי שלא התגורר בקרבת מעיין היה תלוי בהם באופן מוחלט. אבל מה קורה כשהבור מתלכלך, מתעפש, איכות המים יורדת לקראת סוף העונה או אם בשנת בצורת – אסון שאין לשערו – לא מתחדש כלל? מה ישתו במקרה כזה? כמו תרמילאים שנוסעים להודו עם כלור וכדורי יוד – במקרה של מים לא נקיים דיים נהגו למהול את המים בחומר מחטא. בהעדר פרמקולוגיה מודרנית, אלכוהול היה החומר הזמין ביותר. כשאנשי העולם העתיק משיקים כוסות יין, הם שותים למעשה תמהיל יין מדולל, סדומה לתרכיז פטל של ימינו, שמחפה על טעמם ומצבם של המים בכוס. והתיון? במסעות רחוקים לא תמיד התאפשר לשאת את כל כמות היין הדרושה. כשאדריאנוס מבקש לייעל את התנהלות הצבא הרומאי, הוא ממציא פטנט: יין מרוכז ואיכותי במיוחד נמזג אל כדי חרס חדשים, נספג בהם, ולאחר מכן – כד החרס מנופץ! את חלקי החרס הספוגים יישא מעתה כל חייל בכליו האישיים, ובבואו לשתות – יניח פיסה אחת בכוס. היין הכלוא בחרס ישתחרר אל המים ויעניק להם טעם וחיטוי. כך, חורף או קיץ, מול נטפליקס או בלי – תה בטעם יין מסתובב כאן כבר אלפיים שנה לפחות. ומה עוד קורה עם בוא הגשמים? אנחנו מתחילים את העונה עם קורס נהדר ב"זמן אשכול", כישוף כנעני בכנס קסם בערבה, סיור מלכות לכל מי שרצה ולא הספיק, וסיורי מזרח העיר, שחוזרים בפורמט חדש! כל הפרטים להלן. שנדע ימים שקטים.
By שלי אשכולי 01 Aug, 2022
שתי בעיות היו למלך הורדוס. כלומר, הרבה יותר משתיים, אבל באלה נסתפק הפעם: המתים הרבים שנרצחו בפקודתו – בניו, חבריו, אשתו האהובה מרים – כל אלו היו פוקדים את לילותיו וממלאים אותם אימה וסיוטים. המלך לא הצליח לעצום עין ואם נרדם – שנתו היתה טרופה ורדופת שדים. ומאידך – בתקופה זו של מאה ראשונה לפנה"ס – כדורי שינה טרם היו בנמצא. רופאיו של הורדוס חיפשו לו מזור, ויתכן שמצאו את התרופה דווקא ב... משלוח של עלי סלט! מחברתי מיכל דוד שמעתי על מחקר מאלף של ד"ר גיא שטיבל: פפירוס שהתגלה במצדה, ארמון המפלט של המלך רדוף האשמה, מספר על משלוחי חסה עצומים שהובאו למקום. זמן רב ניסו החוקרים לשער מה גרם לארמון להזמין כמויות שכאלו. הרי עם כל הכבוד לסלט קיסר ושייק ירוק – כמה חסה כבר יכול מלך אחד לאכול?! התשובה, אומר ד"ר שטיבל, כלל אינה קולינרית, אלא מגיעה – למרבה ההפתעה - מתחום הפרמקולוגיה והחומרים הנרקוטיים! החסה המקורית, הבלאדית, מגירה נוזל לבן כאשר מנתקים את העלה הירוק מבסיס השורש. אותו נוזל , מסתבר, מכיל כמות זעירה של אופיואידים: חומר פעיל הדומה בתכונותיו לאופיום, וכמוהו – גם הוא בעל אפקט מרגיע. אמנם מכמה עלים של חסה בסנדוויץ' לא יקרה דבר, אך אם נאסוף טיפה לטיפה – בכמות עצומה שרק הארמון יכול לממן – או אז תצטבר כמות מספקת לייצור אותו סם מרדים. בזכות אותן טיפות לבנות שלוקטו ונרקחו במיומנות, יכל המלך הורדוס להרגיע את סיוטיו ולישון. אותו נוזל דמוי חלב, אגב, הוא גם זה שנתן לחסה את שמה! חלב, בלטינית הוא "לצ'ה". וכך הירק שמייצר את הנוזל בעורקי העלים שלו נקרא באופן דומה באנלית – lettuce. שנדע לילות רגועים וימים מלאים, בהמשך המייל הזדמנות גם לסיורי ערב מרתקים וגם לקורס בוקר חדש ומרגש:
By שלי אשכולי 13 Jun, 2022
סוף המאה ה-19', מזרח ארצות הברית. שני אגרונומים מאנגליה בוחנים דגימות של גפן מקומית כדי לבחון את גידולה בבית. הם לא יודעים עדיין, שאיתם במזוודה נוסעת הכנימה שתשמיד את תעשיית היין של אירופה. הכנימה שנצמדה לייחורים – פילוקסרה – נחתה בעולם הישן, ומיד החלה להשמיד את הגפנים העתיקות ביותר. חבלי ארץ שלמים שתפארתם היתה על ייצור ארטיזנלי מקומי, כמו חבל שמפיין המפורסם, צפו כעת בגסיסתם המהירה של הכרמים העתיקים: נטיעות בנות 500 ו-600 שנה הושמדו בזו אחר זו. כדי להתגבר על המחסור בענבים, החלו יצרנים שונים למהול את מעט השמפניה שהצליחו להפיק עם ענבים מצפון אפריקה, ואפילו – אבוי לבושה – עם מי סוכר וצבע. השמפניה, ששמה יצא למרחקים, ירדה מגדולתה עקב הדרדרות האיכות, ויצרנים רבים פשטו רגל. היה נראה שזה הסוף. שנים ספורות לאחר מכן, גפנים חדשות כבר גדלו ומילאו את העמק. כעת עמדו חקלאי חבל שמפיין מול בעיה חדשה: ערכו של המותג "שמפניה" נשחק אחרי השנים האימות בהן נכנסה נורמה של רמאות ועיגול פינות. איש לא היה מעוניין עוד ביין הצרפתי הגרוע, ומעט היקבים שהחזיקו מעמד – ירדו כעת מנכסיהם. כך הוקם לראשונה ה"אפילסיון": אזור יין מוכרז, מוקפד, שאיש מלבד יושביו לא יכול לשאת לשווא את שמו. השמפניה שקיבלה הכרה כמוצר איכות מקומי חזרה לשגשג בזכות ההגנה החוקית, תוך כדי שהיא נותנת השראה לאזורי ין נוספים בעולם. את הדברים שמעתי מפיו של עו"ד עידן בר-אולפן בכנס היין ה-6 שציין הפעם את הצטרפות מטה יהודה – המרחב הביתי שלי – לרשימת אזורי היין העולמיים. מברוכ!🥂 טיול יקבים יתפרסם פה בהמשך, מבטיחה. בינתיים מציעה סיור דגל חדש בששי הקרוב – מלכות בירושלים! – עליו כבר כתבתי, וסיור ב-1.7 לעין כרם, כי מזמן לא היינו. מיד אחר כך יתחדש ליין סיורי קיץ בשעות הערב. לחיים! 🍾🍷
By שלי אשכולי 13 May, 2022
במרומי מגדל הטחנה – בקצהו של גרם מדרגות תלול, ואז עוד אחד, סולם ארוך וצר ואז שני – נמצא המנגנון המכני שהוא לב-ליבה של העיר שמחוץ לחומות, ובלב המנגנון: פעמון. כנפיה של טחנת הרוח הישנה הפכו מזמן לחלק מקו הרקיע, ולסמל הבולט של ירושלים שמחוץ לחומות, אך מאז שהוקמה על ידי משה מונטיפיורי, ידעה הטחנה אירוע או שניים, והמקום הפסיק לעבוד. כדי להחזיר עטרה ליושנה, היה צורך בחזון – זה המקום להודות ליוסי גרייבר שהפך את המקום לפנינה שהוא כעת – ובאיש ביצוע. אך דווקא איש ביצוע לא כל כך פשוט למצוא. מהנדס שהובא במיוחד מהולנד, סיפר שאנשי הדור הקודם שמרו בקנאות על הידע, כל אחד מחשש שמא שכניו "יעתיקו" ממנו רעיונות, וכך – עם מותם – ידע יקר ערך נעלם ללא שוב, ורק בודדים מסוגלים כיום לטפל בשחזור טחנות. כשטיפסנו בעקבותיו במעלה הסולמות הצרים כדי לראות במו עינינו כיצד הופך משב רוח לכוח שטוחן חיטה לקמח – הסתבר שיש למעלה ... פעמון! אז מדוע פעמון? ראשה של הטחנה צר מאד מבפנים, והמקום – מועט. כשממלאים את המשפך בגרגרי חיטה, אי אפשר להשאר ולהשגיח -יש לזוז ולתת לאבני הריחיים לעשות את שלהם. אבל.. איך נדע שכל גרגרי החיטה נטחנו, והגיע הזמן למלא שק חדש? או – חשוב מכך – איך נדע שכל הגרגרים נטחנו, ויש לבוא מהר בטרם תתחלנה האבנים לשחוק זו את זו? בשביל זה, גיליתי השבוע, מותקן בפנים פעמון: עם ירידת מפלס החיטה במשפך, נמתח באופן אוטומטי החוט שמחובר לפעמון, והוא מצלצל ומצלצל עד שמגיע בעל הטחנה וממלא שק נוסף – שיהפוך בעתיד ללחם. * תודה למורת הדרך דורית גרייבר, שאפשרה לנו ללמוד את כל הטוב הזה. שני סיורים החודש, וגם יום עיון אחד. כל הפרטים – בקישור . נתראה!
By שלי אשכולי 12 Apr, 2022
לחצות נהר זה לא דבר של מה בכך. גם כיום, כשיש מעבורות וגשרים ומטוסים שיכולים לחצות אוקיינוס, אנחנו ממשיכים להשתמש בדימוי הנהר כדי להביע שלל רעיונות: "אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים" עבור יופיה של חוויה ראשונית; "לחצות את הרוביקון" על מסעו של יוליוס קיסר לכיבוש רומא עבור מעשה שאין ממנו דרך חזרה; "לשחות נגד הזרם" שמתייחס לנהרות גדולים שזורמים במפלים ואשדות; וכמובן "כל הנחלים הולכים אל הים" של קהלת. ואפילו אז – "הים איננו מלא". כאן בארץ גוף המים המשמעותי הוא הירדן. ולמרות שאינו ממש נהר – הרי מי שראה את הדנובה והמיסיסיפי יתקשה לקרוא לו כך – הוא מותיר חותם בקרב העם שחוצה אותו בכניסה לארץ, ימים ספורים בלבד לפני פסח. אתמול, י' בניסן על פי הלוח העברי, היה היום בו תמו 40 שנות מדבר והתחיל פרק חדש: המדבר היה סוג של "זמן נס". האוכל ירד משמיים בצורת גרגרי מן, המים ניתנו בשפע מבאר פלאית או מסלעים שנבקעו בהקשת מקל, שליו נחת משמיים בדיוק כשהיו רעבים וההרגשה הכללית היתה כמו בתוך מרחב של חלום. המעבר מהגדה האחת אל האחרת – מן המדבר אל הארץ המיושבת, אל ה"עולם" – לא הסתכם רק בהחתמת דרכון בביקורות גבולות. כאן, במרחב החדש, האוכל דורש עיבוד, זריעה וחריש, המים זקוקים לבורות שנחצבים לתוך הסלע, וההנהגה שעטפה את היום-יום באינספור הוראות – כעת מפנה מקום לתקופה של "איש הישר בעיניו יעשה". במובן מסויים קל יותר לקבל הוראות ולבצע. הרגע הזה, של מעבר מהנהגת נס אל עולם של עבודה ובקבלה מתמדת של החלטות, קורא לנו כל שנה – רגע לפני חג החירות – לבדוק אם אנחנו מוכנים "לעבור את הנהר", ולקחת אחריות על מסלול חיינו. כמה הצעות סופר-שוות ממתינות בהמשך המייל, יהיה משובח. נתראה!
By שלי אשכולי 04 Feb, 2022
מרבדי האודם המכסים עכשיו את צפון הנגב הם מופע ייחודי לאזור זה בלבד. בשאר העולם, כמו גם במקומות אחרים בארץ, נפוצות יותר כלניות לבנות, ורודות, או כחולות. האדום נחשב שם מופע נדיר ומסקרן, ולכן מייצר שפע של מחקרים והסברים. אחת האגדות שמקורה בעולם העתיק מספרת על אל התבואה הפניקי נעמן (גלגולו של האל השומרי תמוז) שיצא למסע ציד אך נפצע אנושות מפגיעתו של חזיר בר. מדמם הוא שב הביתה אל עשתורת, אהובתו, וכאשר מת בזרועותיה – הפכו טיפות דמו לאלף פרחי כלנית אדומים. האגדה, שהעניקה לפרח את שמו בערבית ("שיקאק אל נעמן", פצעיו של נעמן) וכן בלועזית ("אנמוני") אומצה לימים גם במיתולוגיה היוונית. את מקומו של אל הפריון והתשוקה תופס ביוון האל אדוניס, שטיפות דמו יוצרות דווקא את פרח הדמומית הקטן. כבודם של האלים במקומם מונח – אך בעידן המודרני חיפשו חוקרים הסבר מעט יותר.. ובכן.. מדעי. ההפריה של אותם פרחי חורף אדומים מתרחשת, בארצות אחרות, בעיקר על ידי חרקים וזבובים שעיוורים לצבע האדום. מכיוון שכך, חבל לפרחי להשקיע את כוחו בייצור צבע מרהיב שכזה. בצפון הנגב, הריבוי נעשה באמצעות חיפושיות, שהאדום מושך אותן ממרחקים. אין לדעת מה קדם למה – האם נוכחות החיפושיות כאן הביאה להתרבות הזן האדום, או שהזן האדום מושך את החיפושיות אליו. אך ממצא חד משמעי הוא לאותן כלניות אדומות יש יתרון בולט נוסף על פני חברותיהן הצבעוניות: לכלניות האדומות יש יכולת שגשוג מצוינת באדמות יבשות, מה שהופך אותן לשליטות צפון הנגב וארץ גרר: זהו המדבר אליו מגיע אברם ובו מחליט להתיישב. מעניין לדמיין אותם נוטים אוהל בין מרבדי כלניות עתיקים.
By שלי אשכולי 26 Jan, 2022
יש אינספור נקודות על מעגל, ובכל אחת מהן אפשר להכריז: "התחלה!" כיצד מחליטים באיזו מ-365 האפשרויות - נגמרת שנה ומתחילה אחרת? חגי האור של החודש הקודם משקפים תרבויות שמתחילות שנה עם "לידת השמש" ביום ההיפוך החורפי. תרבויות אחרות חוגגות דווקא באביב, עם כוחות ההתחדשות בטבע, ואילו אחרות – בסתיו, עם סיום ה"וואקאנס" ותחילת שנת לימודים חדשה. אבל בתקופה הקדומה לא היה חופש גדול ובטח לא שנת לימודים שהחלה. היו שדות לעבד, ועצים לנטוע ולאסוף את פריים. מה שהשפיע על התכנון הכלכלי של ממלכות היה איסוף מס מהחקלאים, ששילמו בתוצרת. לשם כך, נאלצו השליטים לקבוע: מתי מתחילה בטבע שנת מס חדשה? אם תחילת היווצרות הפרי בסתיו, בעוד ההבשלה מתרחשת בקיץ – האם הוא שייך לשנת המס היוצאת, או זו הנפתחת? חודש שבט נקבע כנקודה המדוייקת על פני מעגל השנה, שבה סוגרים את הספרים הקודמים ופותחים חישוב מחודש. העצים, כך נאמר, סיימו לשתות ממאגר השנה היוצאת, ומתחילים להזין את הפרי מגשמי השנה הנכנסת. בשנות הגלות, בהן לא היתה משמעות לתרומות ומעשרות למקדש, התמלא החג בניסיונות לזכור את החקלאות שנותרה מאחור, בארץ ישראל: כך הובאו פירות ארץ הקודש, משומרים ומיובשים, ושולבו בסעודה חגיגית לציון היום הזה. אכילת פירות יבשים כיום – רובם, אגב, כלל לא מהארץ – משמרת אולי את צורת החג, את קליפתו, אך לא את המהות העמוקה של פתיחת שנה חדשה בטבע... גם אני, בסנכרון עם הטבע, פותחת עונה חדשה, עם חידוש מרכזי: שיתופי פעולה! במרץ צפויים כמה שיתופי פעולה מרתקים סביב יום האשה, בפברואר – שיתוף פעולה ייחודי עם קולגה: יצרנו עבורכם סדרת סיורים משובחת להכרת ירושלים המזרחית, שווה ממש! וחוץ מאלה יש כמובן טיול שקדיות מיוחד לט"ו בשבט, סיור ירוק בעמק האלה, ואיך לא – גם ירושלים. כל הפרטים להלן, נתראה!
Show More
Share by: